גדלתי בחברה נוצרית שהשפיעה עליי בדרכים רבות, בין לטובה ובין באופן שפחות. אחת מהשקפות העולם שהשפיעו עליי בצורה משמעותית – ושהייתה גם הקשה ביותר להתגבר עליה – הייתה ההבנה של איך הכנסייה רואה נישואין בגיל צעיר.
בשלבים מוקדמים בחיי, כשהתחלתי ללמוד בישיבת תנ”ך בגיל 19, נגנבתי ממושג ה”תמיד עושים את זה” שהרבה צעירים סביבי חשבו בו. בניגוד לאוניברסיטאות הרגילות, שם סטודנטים עוסקים בניסויים עם סיגריות, אלכוהול וסמים – אני כבר חוויתי את זה בתיכון. התחום המשותף לכל הצעירים מתחת לגיל 25, ובעיקר לנשים, היה למצוא בן זוג לחיים.
כעת, כשהייתי בת 31 ונישאת ואזרתי שתי בנות, אני שמחה שלא הלכתי בדרך הזו. אין משהו טכני רע בלהתחתן בגיל צעיר, אך personally אני מחזקת את ההשקפה שיש להקדים להכיר את עצמך טוב יותר ולפתח יחס עם הסביבה לפני שאתה מחויב לכל חיים.
העיקר שמה שמזיק זה ללחוץ ולהטעות את עצמך לחשוב שחובה להתחתן בגיל צעיר כדי להיות שלם – הן בעיני אלוהים והן בעיני אחרים.
החינוך שקיבלתי היה במסגרת בית נוצרי פונדמנטליסטי, דבר שהיה שכיח באזור דרום טקסס בו גדלתי. שוחחתי עם חברים רבים, כולל בעלי שהייתה בן של כומר בת Baptist, והסיפורים שלנו תואמים – צעירים עדיין מאמינים שנישואין בגיל צעיר, הכולל הימנעות מקיום יחסי מין עוד לפני הנישואין, הם הדרך הראויה להראות אהבת אלוהים. התמונה שהם מקבלים בדרך היא חלקית ולא כוללת את הסיפור המלא.
אחד המונחים שנפוצים בעבר הוא ה”מדרגת אף” – סטודנטיות בישיבות שנכנסות ללימודים כנשים רווקות ויוצאות נשואות. למשל, מיתולוגיית ה”מרי לפני שתסיימי תיכון”, או להיפך, “להתחתן עם בעל התיכון” היא תפיסה שזקוקה לבחינה מחודשת, שכן היא מציבה לחץ כבד על צעירות להפוך לנשים נשואות מהר ככל האפשר.
דוגמה לתופעה זו ניתן לראות בנסיבות של צעירות שנאלצו להינשא במהירות בשל הלחץ של הסביבה, עם סיבות שמגיעות בעיקר לדחיפת הרעיון של קדושת הנישואין והנאמנות הדתית. לדוגמה, במקרה של נערה בת 20 שהחלה מערכת יחסים עם מישהו, והמשפחה והקהילה לחצו עליה להתחתן במהרה כדי לשמר מראית עין של צניעות וקדושה. אל תתפלאו כששומעים על זוגות שהנישואין שלהם קרסו בקרוב – כי אכן, נישואין שנכפו עליהם מראש אינם תמיד יציבים לאורך זמן.
החוויה שלי יחד עם חברויות שנוצרו באותן תקופות לימוד, הציגה לי כיצד לחצים חברתיים דוחפים צעירות להתחבט בהחלטות שלא תמיד מבוססות על רצונן האמיתי. למשל, נשים היו מקבלות את ההחלטה להתחתן כדי להימנע מלבוש פרובוקטיבי או כדי להרגיש ש”מלאות משמעות” בחייהן, ולכן החשיבות של הקשר הרומנטי נתפסה כדרישה הכרחית לקיומן.
המגמה הרווחת גורמת לנשים רבות להאמין שהן חפות ומוגבלות בלעדיו, ושלא להשלים את המטרה – למצוא בן זוג ומתאים – משמעות הדבר היא חוסר שלמות. שכן, הרגלי ההתנהגות והאמונות הרווחות משפיעות עמוקות על תפיסת העצמי של נשים, במיוחד כשהן מקבלות דוגמאות של דמויות שנבחרות להראות שמי שאין לו בעל או בן זוג, אינו שלם או שלמה.
בעבר, כמוני, חוויתי את הלחץ הזה וחייתי תחת ההשפעה של אמונות שנראות כיום מזכירות יותר מסיפורי הרפתקאות תיאולוגיות, מאשר מציאות חיים. ההשקפות הללו טוענות שאני חייבת למצוא שותף לדרך, כדי למלא חוסר, כדי להיות נשואה, כדי ליהנות ממעמד ולזהות את “האדם הנכון”.
מאז, אני מתמודדת עם ההבנה שהאמונות העתיקות והמעוותות האלו מונעות ממני למצוא את הערך שאני טומנת בתוכי – בזכות עצמי, בשבילי, גם ללא בן זוג. אני מאמינה שהחיים שלי שווים וחשובים בלי שתהיה לי נוכחותו של גבר לצדי, וזו מסר שאני רוצה לעבור לילדי ולנגדור אחריי עבור הדורות הבאים – שהערך של אישה אינו תלוי במישהו אחר, אלא בעצמה.
